6 על 60: מחשבות בימים שלאחר הסופרבול

זה לא היה המשחק הכי איכותי של העונה - הוא לא היה דרמטי כמעט בשום שלב, לא היו בו מהלכים מרהיבים, ולמעשה - עד הרבע הרביעי לא ממש היו בו התקפות, אבל הוא בהחלט הדביק את חותמת האיכות לקבוצה הטובה של העונה - עם טבעת שנייה בתולדות הפרנצ'ייז של הסיאטל סיהוקס. הוא גם לא מגדיר בשום אופן עונת NFL שהייתה מהמפתיעות והמהנות שאני זוכר - כולל מאצ'אפ אחרון, בין שתי קבוצות שכמעט אף אחד לא ראה בספטמבר מגיעות למשחק הגדול.

למרות שזו הליגה והענף הכי אמריקאיים שיש, בתוך עמי אני חי, ולא יכולתי שלא לשים לב לשיח ברשתות החברתיות ובמדיה סביב הסופרבול האחרון, ולהרגיש את הפספוס. מבחינת ההיקף - מה שקרה בסנטה קלרה בלילה שבין ה-8 ל-9 בפברואר חרך את המרשתת, אבל אף אחד לא דיבר על חבילת הבליצים של מייק מקדונלד, ההתמודדות המרשימה של סאם דארנולד עם הלחץ מקו ההגנה של הפאטס, או על הסבלנות בריצות של קנת ווקר - על מה כן דיברו?

על הופעת המחצית של באד באני (האם הייתה טובה? האם הייתה פוליטית מדי?), על חשיפת הזוגיות של לואיס המילטון וקים קרדשיאן, וכמובן - על הפרסומות ושלל הסלבס שעיטרו אותן.

כנגזרת לשיח מיד הרימו ראשם ההייטרים של הענף ותהו: "בשביל מה לצפות במוצר הפלסטי והקפיטליסטי שהוא הסופרבול וה-NFL? הרי הם עצמם מתעניינים באמת רק בפרסומות ובהופעת המחצית?".

וכאן התבהרו לי, אולי טוב מתמיד, ההזדמנות וההחמצה - ה-NFL מצליחה לעורר באזז ועניין כדי לגרום גם לישראלים לשים אליה לב, אפילו ללילה אחד. אבל זהו לא מנגנון שיווקי אפקטיבי לקהל שדורש חינוך שוק מאפס, ובשילוב איכות הסיקור העלובה/פאתטית/ירודה (You Name It) של תקשורת ה"ספורט" בישראל - במקום לפתוח חלון קטן של עניין, התוצאה היא טריקת דלת, אולי סופית.

למה זה קורה? ובכן, אם לפני 5-10 שנים עוד היו בתקשורת המקומית כמה מעוזים בהם ה-NFL זכה לסיקור מקצועי שוטף, הרי שגם אלה נפלו לאחרונה, ולמעשה הכתבות על הליגה מתחלקות היום ל-2:

1. כתבות מהזווית הרכילאית/צהובה (למשל - בת הזוג החדשה של בריידי, השחקן הפרו-פלסטיני של הטקסנס...)

2. סיקור מוגבר מאוד סביב הסופרבול - שגם הוא, כאמור, לא עוסק כמעט בצד המקצועי

וכך נוצרת האשליה אצל חובב הספורט ה"הדיוט" כי אלו הם פני הדברים, ואין למשחק שכבות נוספות. זה כמובן מצטער שאותם אוהדים, שמבקרים את הגופים האלה כשטחיים וצהובים בסיקור הענפים שהם כן מכירים, נסמכים עליהם כדי להעריך ענף שהם לא - אבל זהו המצב. כל עוד הם לא מודעים לקיומה של אלטרנטיבה. ואני כמובן מאשים את המדיה כאן, ולא את הקוראים/מאזינים/אוהדים.

אז מה עושים ואיך אפשר לשפר את המצב להמשך?

אם אנחנו רוצים לשפר, ולגרום לאנשים באמת להתחבר, אז הזמן הוא לא רגע לפני הסופרבול - אלא עכשיו, ובחודשים שיובילו לעונה הבאה. עכשיו זהו הזמן שאפשר ללמוד את הבסיס: את החוקים, את מבנה הליגה, את ההיסטוריה של הקבוצות, על המאמנים והשחקנים המובילים, על הצד העסקי והמסחרי (שהוא לדעתי חלק מרכזי בכך שזו הליגה הכי טובה בעולם)...

באופן אישי, אני אדאג להציף בחודשים האלה את כל התכנים שיאפשרו לחדשים להבין את כל אלה:

1. חומרים תיאורטיים על חוקי המשחק והליגה

2. סדרת סקאוטינג לקראת הדראפט

3. סיקור של חלון הפרי אייג'נסי וטריידים

4. פרקים על הזווית הכלכלית/עסקית של ה-NFL

5. תכנים נוספים שאתם תבקשו שנראה לכם שיעזרו (למשל, קיבלתי כבר בקשות על סקירה שנוגעת בשחקנים מרכזיים והיסטוריה של הקבוצות השונות).

אז אם אתם רוצים לסייע - זה הזמן להפנות אנשים לבלוג, לפודקאסט, וגם לעקוב אחרי בפרופיל שלי בטוויטר/X.

הסיקור של העונה החדשה מתחיל כבר בשבוע הבא, עם סדרת סקאוטינג (לפי עמדות) של הפרוספקטים הכי מעניינים ומבטיחים לקראת הדראפט שייערך באפריל.

מהצד שלי, אני נמצא כרגע בסוג-של צומת דרכים, שבה אני מאוד רוצה להמשיך ולכתוב תוכן "למתקדמים", כי אני פריק של אנליטיקס וזה מעניין אותי באופן אישי, לבין הצורך (שנגזר מהמוטיבציה העיקרית שלי) להנגיש את המשחק ליותר אנשים. ראיתי שתוך כדי ואחרי המשחק התחילו לעקוב אחרי עשרות רבות של אנשים, ואף מעבר, שניכר שרוצים למצוא מישהו שינגיש להם את המשחק, ואני מעריך מאוד את ההזדמנות שאלה נותנים לי לעזור להם ללמוד ולהתחבר למשחק.

מודה שאני קצת קרוע בין שני אלה, ולכן אשתדל מעתה ואילך לנסות לאזן ביניהם כמה שיותר. אני רק מבקש מכם, הקוראים, שאם אתם נתקלים כאן, או בפודקאסט, במושג או נקודה שאינה ברורה לכם - שתרגישו חופשיים לשאול אותי בתגובות. אני תמיד עונה, ואשתדל לבהר את הדברים ככל שניתן.

להאזנה לסיכום הסופרבול בגרסת הפודקאסט

הסופרבול הזה עורר עניין לא רק בישראל - על בסיס המדידה הרשמית שפורסמה השבוע, ברבע השני של המשחק נרשם שיא כל הזמנים חדש (לכל משדר באשר הוא, כן? לא רק לסופרבול או אירועי ספורט) של 137.8 מיליון צופים, עם ממוצע של 124.9 מיליון צופים על גבי גופי השידור השונים. אלה מספרים מדהימים, שמראים על צפייה מתמשכת (שצפויה להיות מתורגמת גם לעלייה בתקרת השכר בעונה הבאה), וזאת למרות שהמאצ'אפ הזה נחשב "פחות יוקרתי" מבשנים עברו.

על המגרש - ראינו 2 הגנות איכותיות ומאומנות היטב, שעשו עבודה מצוינת בלבטל ולנטרל את נקודות החוזקה של היריבה בהתקפה. התוצאה הייתה משחק יבשושי למדי, עם שני קיוביז שנראה לא טוב (כל אחד במקום אחר על הסקאלה, כמובן), מה שאותי באופן אישי מעט איכזב. אבל מהי אותה אכזבה מינורית לעומת 7 חודשים של פגרה שעומדת לפנינו? תנו לי עוד ועוד מהמשחקים האלה! רק אל תשלחו אותי בחזרה למדבר!

בדומה לסיכום של העונה שעברה, אנסה לסכם בפוסט הזה מה עבד לסיהוקס, מה לא עבד לפטריוטס, ומה אפשר ללמוד ממה שראינו מהקבוצות האלו העונה, על מה שצפוי להן בעונה הבאה (ספוילר: פחות ממה שאתם אולי חושבים).

תפריט ניווט בין הניתוחים:

פיק 1 - דפנטלי מייבי: המפלה הכואבת של מיי והתקפת הפאטס, משמעויות להמשך, נקודות לשיפור ולשימור

פיק 2 - תנועת המטוטלת: כך ההגנה של מייק מקדונלד הביאה את התואר לסיאטל

פיק 3 - הנרטיב החדש: סאם דארנולד שיכתב את הנרטיבים הישנים, אבל האם החדשים קולעים למטרה?

פיק 4 - 28 שנים אחרי: על תואר ה-MVP של קנת ווקר, ועוד מספרים מהפוסט-סיזן שלו

פיק 5 - עופות מוזרים: כולם מדברים על הדראפטים של הסיהוקס, אבל הם לא כל הסיפור...

פיק 6 - חוזרים לקרקע: על האתגרים שצפויים לסיהוקס באוף-סיזן הקרוב.

פיק 1 - דפנטלי מייבי:

נתחיל כאן מהצד המפסיד, הפטריוטס, ומניסיון להכניס לפרופורציות את ההופעה של הקבוצה (ובעיקר של ההתקפה, כיחידה) במשחק הזה. אז - אין ספק שההתקפה אחראית כאן ל-LET DOWN רציני, כי ההגנה, למרות נזילות לא אופיינית במשחק הריצה, הצליחה לשמור את הסיהוקס מחוץ לאנדזון עד לרבע הרביעי, והחזיקה את הקבוצה במשחק, מעשית, עד ל-TD של איי.ג'יי בארנר. לסיהוקס היה את אחוז ההצלחה הכי נמוך שלהם העונה בהתקפה (32.4% בלבד), וסאם דארנולד השלים 50% בלבד מהמסירות שלו בסופרבול הזה - ואני מניח שזו שורה תחתונה שבפאטס היו חותמים עליה מראש מהצד הזה של הכדור.

אבל.. בצד השני - להתקפת הפטריוטס היו רק 83 יארדים ו-0 נקודות בדיוק אחרי שלושה רבעים. דרייק מיי שבר את שיאו (המיתולוגי?) של ג'ו בורו, עם 21 סאקים שספג לאורך הפוסט-סיזן הזה - כולל 6 סאקים בסופרבול. הוא גם פימבל 7 כדורים בפוסט סיזן הזה - כמות שיא לפוסט-סיזן יחיד, וכמות שכבר ממקמת אותו במקום התשיעי בקטגוריה בכל הזמנים בפלייאוף. האחריות כאן היא, כמובן, גם עליו וגם על קו ההתקפה - הרוקי וויל קמפבל, שלפי הדיווחים לא היה כשיר ב-100% למשחק הזה, איפשר לא פחות מ-14 לחצים (!!!) מהצד שלו. כמובן שמיי, וה-OC שלו, כשלו בביצוע ההתאמות ולא התמודדו טוב מול הלחץ, ובטח בהשוואה לתפקוד של דארנולד (שספג סאק אחד בלבד על 15 לחצים בסך הכול במשחק הזה).

אם נהיה לרגע כנים עם עצמנו - דרייק מיי נראה כמו שחקן אחר לכל אורך הפלייאוף הזה, בהשוואה למועמד MVP שראינו באופן די עקבי לאורך העונה הרגילה. לפטריוטס היו 53 דרייבים לאורך הפלייאוף הזה והם צברו בממוצע 1.13 נקודות בלבד בממוצע לדרייב - זה נתון יותר נמוך מההתקפה של הבראונס מודל 2017 - שסיימה את העונה הרגילה במאזן של 0 ניצחונות ו-16 הפסדים! בסך הכול, ההתקפה הייתה אחראית לפחות מ-11 נקודות בממוצע למשחק בפלייאוף.

לפי PFF - מיי היה תחת לחץ ב-43.4% מהדרופבקים שלו (23 לחצים בסך הכול) וביחס למסירות בפוקט נקי - זה הקריס את אחוזי הדיוק שלו מ-70% ל-46.5%. עוד נקודה מעניינת היא שלמרות שהסיהוקס הפתיעו עם כמות בליצים גבוהה, יחסית למה שעשו לאורך העונה, 5 מתוך 6 סאקים על מיי במשחק נרשמו מול פאס ראש של 4 שחקנים בלבד:

אני לא אהבתי את מה שראיתי ממיי בפלייאוף העונה תחת לחץ, וזו הייתה אחת הסיבות שבחרתי בסיהוקס לנצח כאן בהפרש דו-ספרתי. אין ספק שקו ההתקפה איכזב אותו, ותוכנית המשחק ההתקפית לא נתנה לו אופציות מספיק טובות למסור אליהן כדורים מהירים. ציפיתי שג'וש מקדניאלס ייקח יותר רעיונות וקונספטים מהמערכים רוויי הטייט-אנדים של שון מקווי (אחרי הכול - הראמס השיגו העונה מעל 28 נקודות למשחק בשלושה מפגשים מול הגנת הסיהוקס, לעומת כל שאר הליגה שהשיגה בדיוק חצי בממוצע), וזה לא ממש קרה.

אבל אם נשים לרגע בצד את המספרים - נוצרה כאן נזק תדמיתי די משמעותי, על פני 4 משחקים בלבד, בעיר שבה התרגלו בשנים קודמות לפרנצ'ייז קוורטרבק שמתעלה ברגעים הכי קריטיים. מדובר כאן בקיובי צעיר מאוד, נזכיר, שזו הייתה עונתו הראשונה כפותח בליגה מהשבוע הראשון לעונה. אם אני מכיר את האופן שבו נבנים נרטיבים במדיה, ארבעת הופעות הפלייאוף הדלות שלו ימשיכו לרדוף אותו בפגרה, וימחקו (במידה רבה) את כל מה שהשיג בעונה הרגילה. הם יגידו שהוא הרוויח מלו"ז קל, הם יגידו שהוא לא מסוגל לסחוב קבוצה על הגב (יש לו מאזן של ניצחון אחד בלבד מ-9 משחקים שבהם רשם יותר מ-35 ניסיונות מסירה בקריירה), ושב-AFC עם שרשרת קיוביז איכותיים, הסיכוי שלו לחזור לסופרבול הוא קלוש. אחרי הכול, רק ג'ון אלווי וג'יילן הרטס הצליחו להפסיד בסופרבול הראשון שלהם, ולחזור לאחד נוסף.

זה יהיה מבחן גדול מאוד לחוסן המנטאלי שלו, ולצוות האימון שעוטף אותו, להחזיר את הקריירה שלו למסלול הנכון. הוא הראה אפסייד אדיר לשחקן צעיר במהלך העונה הזאת, עם צוות מסייע, שאם נודה על האמת - הוא רחוק מלהיראות "ברמה". קו ההתקפה אומנם השתפר דרמטית, אבל עדיין לא תמצאו עליו אפילו שחקן אחד ברמת פרו-בול, על עמדות ה-SKILL אפשר לכתוב את אותם הדברים. אם אני צריך לנחש, הפטריוטס ימשיכו לבנות על הרוקיז שלהם בצד השמאלי של הקו (וויל קמפבל וג'דריק ווילסון), להמשיך ולהתפתח, וישקיעו קצת יותר בשלוש העמדות האחרות.

אני סבור שהדראפט והפרי-אייג'נסי יצטרכו להתמקד הפעם יותר בכלי נשק משופרים - מישהו שיוכל לייצר הפרדה בדאון שלישי קריטי, גם מול שומרים איכותיים כמו שראינו מסיאטל.

הצד ההגנתי, כך נראה, כבר ממש שם - ההגנה של הפאטס ניצחה לה את כל המשחקים בדרך לסופרבול, ונראה שיש לה מספיק כישרון כדי להמשיך לרוץ בשנים הקרובות. רוב הכוכבים כאן הם צעירים למדי: אם אלה וויליאמס ובארמור במרכז הקו, כריסטיאן גונזלס כ-CB1 (משחק עצום שלו בסופרבול - תפיסה אחת בלבד ל-16 יארדים, מ-5 טארגטים, ו-3 PBUs), וכוכב עולה בדמותו של הרוקי סייפטי קרייג וודסון - שהיה נהדר במשחק הזה ספציפית, והוביל את כל שחקני ההגנה בפלייאוף הזה, עם 30 תאקלים בסך הכול.

פיק 2 - תנועת המטוטלת:

הנה נתון שהייתי צריך להצליב ולבדוק שוב ושוב כדי להאמין לו - מייק מקדונלד הוא המאמן הראשי, שהוא גם פלייקולר בהגנה, הראשון שזוכה בסופרבול. כלומר, לא היה עוד מאמן ראשי לפניו, שגם אחז בסמכויות קריאת המהלכים בהגנה, שהצליח ללכת עד הסוף מאז שנות השישים. זה פשוט הזוי.

אבל גם אם נניח לרגע שהוא לא קרא מהלכים, אלא רק היה הארכיטקט של ההגנה - זה משהו לא רגיל בליגה שבה המאמנים הראשיים האחרונים שזכו בסופרבולים, הגיעו מהצד ההתקפי של הכדור (סיריאני, ריד, מקווי, אריאנס).

אגב, זה מעניין במיוחד כי בשלוש השנים האחרונות - שלוש אלופות הסופרבול היו ההגנות מספר 1 בליגה מבחינת נקודות (סיהוקס העונה, איגלס בעונה שעברה) וב-2023 היו אלה הצ'יפס (מקום שני בקטגוריה).

לטקטיקה בענפי הספורט הפופולאריים ישנה נטייה לנוע בין אסכולות מנצחות, כשבכל אפיזודה שכזאת, אנחנו יכולים לראות איזו הגמוניה שמתבססת, תגובת נגד (סוג-של פיתוח חיסון) נגד אותה הגמוניה, וחוזר חלילה. בכדורגל, למשל, היה אפשר לראות את זה לפני 15 שנים בפוזשן-פוטבול של פפ גווארדיולה בברצלונה, כאשר החיסון היה בדמות הכדורגל הישיר וההתקפות המתפרצות של חוזה מוריניו. ב-NFL, אנחנו יכולים לראות בשנים האחרונות אבולוציה של התקפות, שמבוססת על הפילוסופיה של מאמנים כמו שון מקווי וקייל שנהאן. הנה שני נתונים בולטים שמייצגים זאת היטב - תדירות השימוש ב-MOTION לפני הסנאפ (כלומר תזוזה של שחקנים ושינוי המערך לפי תחילת המהלך), ושימוש ב-Heavy Personnel (כלומר מערכים שכוללים 2 או 3 טייט אנדס) במהלכי מסירה:

Motion %

2022: 39.6%

2023: 46.5%

2024: 53.4%

2025: 57.0% (+43.9% since 2022)

Heavy Personnel %

2022: 26.1%

2023: 25.5%

2024: 26.7%

2025: 30.9% (+18.4% since 2022)

מאלה אנחנו יכולים להבין שאותם מתאמי התקפה עושים כל שביכולתם כדי להסוות, להסתיר ולהטעות את ההגנה באשר לסוג המהלך הצפוי (ריצה או מסירה), ובהמשך לכך - לגבי זהות השחקן שיקבל את הכדור.

מייק מקדונלד הוא "החיסון". במקום להגיב ולנסות לפענח, הוא יוזם תחבולות משלו, ובונה את ההגנה שלו בעזרת שחקנים בעלי פרופיל אתלטי שיידעו להתמודד עם אותה פילוסופיה התקפית - בדגש על דיפנסיב- בקס גדולים (כמו וויתרספון, וולן, ג'וב ואימנווארי) שמסוגלים לכסות רסיברים, טייט אנדים וראנינג בקס, וגם פיזיים מספיק כדי לתקל בשטח הפתוח.

או במילים אחרות, במקרה הזה - ההתקפה הכי טובה, הייתה ההגנה של הסיהוקס.

ברמה הטקטית, מה שעשה את ההבדל כאן הוא הכמות המפתיעה של בליצים מעמדות הקורנר שמקדונלד שלח לעבר מיי. זו לא נטייה שהוא הציג לאורך הפלייאוף, או העונה בכלל, והפטריוטס לא מצאו שום פתרון - לא מבחינת התאמות בפרוטקשן על מיי, ולא בשרטוט מהלכים.

בגדול, מה שמקדונלד הזה היה לייצר בליצים, או Simulated Blitzes, שבו שחקנים מהסקנדרי (לרוב אלה היו דבון ווית'רספון וניק אמנווארי) יוצאים למשימות פאס ראש, ובמקומם, שני שחקני קו הגנה שוקעים אחורה כדי לעזור בכיסוי.

הנה כמה דוגמאות יפות, שגם הובילו לסאקים או אי-השלמות שחיסלו דרייבים:

מקדונלד לקח את האתלטים הכי טובים ומהירים שלו על המגרש, ולמעשה בודד אותם כאן מול תאקלים וגארדים שאיטיים מהם בהרבה - שלא היו מסוגלים להתמודד בלי עזרה במאצ'אפ שכזה.

הפתרון הכי טוב מהצד של ההתקפה? לרוב - לשרטט Hot Route (נתיב ריצה למקרה "חירום" שאפשר למסור אליו כדור מהיר במצב של לחץ מהיר) לצד שממנו מגיע הבליץ, שהוא לרוב חשוף יותר, כי מתפנים בו שטחים. בפועל, הסיהוקס הכינו פתרון גם לכך, והנה דוגמא נוספת:

הסיהוקס מראים לפני הסנאפ ומביאים בליץ מצד שמאל של הקו:

הסיהוקס יודעים בדיוק מי השחקן שיטורגט בתגובה ללחץ (ה-Hot Route), שזהו מספר 32, הראנינג בק, טרייבון הנדרסון, וכך הקורנר בצד שלו משחרר מהרסיבר, נותן לסייפטי מאחוריו לדאוג לגביו, ומשתחרר מיד כדי לבצע עליו תיקול מהיר:

צריך לזכור - בליצים הם כלי מאוד אפקטיבי, כשהם משורטטים נכון בתזמון הנכון. אבל לפעמים הם יכולים לחשוף את ההגנה יותר מדי, ממש כמו ב-TD היחיד של הסיהוקס בהתקפה. אתם יכולים לראות בבירור כאן למטה - 6 שחקני הגנה מנסים להגיע לדארנולד, 4 ננעלים על ידי קו ההתקפה, ושניים רצים פנויים אליו - אבל הוא שיחרר את הכדור מספיק מהר לאיי.ג'יי בארנר ל-TD:

בסיכומו של דבר - הלחץ הגיע למיי מכל הכיוונים. לפי נתוני NextGen, לא פחות מ-4 אדג' ראשרים של הסיהוקס הפעילו לחץ על מיי לפחות 5 פעמים - משחק חמישי בסך הכול מאז 2018 (ליגה רגילה או פלייאוף) שנתון שכזה נמדד. הסיהוקס גם לא איפשרו אפילו ריצה אחת של יותר מ-10 יארדים במשחק הזה, ולאורך כל העונה (20 משחקים) - יריבות השיגו רק 21 כאלו מולם (הכי מעט מאז 2005).

זו גם ההגנה החמישית בלבד בהיסטוריה שכופה על התקפת היריבה 3 איבודים לפחות ו-8 פאנטים לפחות (לפניה: רייבנס מודל 2000, פאקרס מודל 96, ריידרס מודל 83 וקולטס מודל 70).

מאסטרפיס של מייק מקדונלד, שמרגיש לי כמו מאמן מהז'אנר שיודע לייצר הגנות טופ-5, גם אם ייאלץ לאבד כוכב או שניים בגלל אילוצי תקרת שכר.

פיק 3 - הנרטיב החדש:

סאם דארנולד הפך העונה לקיובי הראשון בהיסטוריה שזוכה בסופרבול בקבוצה החמישית שלו בליגה. לפניו היו 3 קוורטרבקים אחרים בלבד, שזכו בסופרבול בעונתם הראשונה בקבוצה חדשה (סטאפורד בראמס בעונת 21, בריידי בבאקנירס בעונת 20, טרנט דילפר ברייבנס בעונת 2000). תפנית פשוט מדהימה בקריירה של שחקן יחסית צעיר (רק בן 28), שהספיק להיות מתויג כבאסט, כפאנץ' ליין, כבקאפ עתידי, ככזה שנחנק ברגעים הגדולים (בעונה שעברה בויקינגס), וכך התגלגל לסיאטל- שם חתם על חוזה לשלוש שנים, עם נקודת יציאה אחרי שנה אחת בלבד, ללא כסף מובטח.

כן, כן - לסאם דארנולד יש חוזה לעוד שנתיים בסיאטל, שבמסגרתו לא מובטח לו אפילו דולר אחד נוסף.

אז הסיפור תקומה הזה הוא לגמרי מהז'אנר שהליגה הזאת יודעת ואוהבת לייצר, אבל... כהרגלי, אני רוצה להכניס דברים קצת לפרופורציות.

מבחינתי, שתי העונות האחרונות, בשילוב ריצת הפלייאוף הזאת, הרוויחו לדארנולד קרדיט של "פרנצ'ייז קיובי" לפחות ל-5 שנים קדימה. הוא הרוויח חוזה של 50 מיליון דולר וצפונה, שהוא צריך לקבל בחודשים הקרובים. והוא בהחלט הרוויח את הזכות להיות QB1 של הסיהוקס בשנים הבאות.

אבל... בימים שלאחר הסופרבול, אני רואה עוד ועוד פרשנים ממהרים לדרג את סאם דארנולד כקיובי טופ-3 ב-NFC, או טופ-8 בליגה. וכאן אני נאלץ להזהיר, גם את אלה שהאכילו את דארנולד חיצי רעל כל אותן שנים (אני ביניהם), שלא להיכנע לנטייה של תיקון-יתר בנסיבות האלו.

דארנולד לא שיחק מדהים בסופרבול הזה, בטח שלא בהשוואה להופעות שלו נגד הניינרס והראמס במשחקים הקודמים. למעשה, הוא רשם את אחוז ההשלמה הכי נמוך שלו העונה (50%), בהופעה שכללה לא מעט פספוסים רשלניים (הבולטת, כנראה - JSN בתחילת רבע שני), ואת כמות היארדים בממוצע לניסיון הנמוכה ביותר לקיובי זוכה בסופרבול אי-פעם (5.3 יארדים בלבד, השיא השלילי הקודם היה שייך לטום בריידי בסופרבול 36 נגד הראמס, עם 5.4 יארדים בממוצע).

הוא כן הוכיח שלמרות עונה רגילה של 20 איבודים, הוא בהחלט התנער מתדמית השחקן הנוטה לטעויות, עם פוסט-סיזן נקי לחלוטין מכדורים שעברו ליריב (למעשה, הסיהוקס הם הזוכה הראשונה בסופרבול שכקבוצה לא איבדה אפילו כדור אחד לאורך הפלייאוף).

הם הצגתי לכם למעלה את הנפילה בביצועים של דרייק מיי תחת לחץ במשחק, אז לפי נתוני PFF - במקרה של דארנולד, כמעט שלא הייתה ריגרסיה, וכאמור - את המסירה היחידה שלו ל-TD הוא עשה תחת לחץ:

ועדיין, האם אפשר לטעון ברצינות שאתה המשחק הספציפי הזה, לא ניצחו (יותר מאשר דארנולד) משחק הריצה וההגנה? ובהנחה וזהו אכן המצב, אז במה דארנולד שונה מקוורטרבקים אחרים ב-NFC, עליהם נטען כי "נסחבו" להצלחות בשנים האחרונות, כמו ג'יילן הרטס וברוק פורדי?

דארנולד הפעיל את ההתקפה הזאת העונה בצורה מופתית, ואני לא חושב שפורדי (ובסבירות אפילו נמוכה יותר, הרטס) היו מצליחים לעשות את אותו הדבר. זה עדיין לא אומר שהוא טופ-3 בקונפרנס כולו... ואם אני צריך לבחור/לדרג, אני עדיין לוקח מעליו את הרטס, פרדי, סטאפורד וגוף (לא בסדר הזה). הייתי מכניס את דארנולד להמשך הרשימה, לצד (וכרגע, כנראה מעל) שמות כמו דאק פרסקוט, ג'ורדן לאב וג'יידן דניאלס.

פיק 4 - 28 שנים אחרי:

ה-NFL של עונת 2025/6 היא לא אותה ליגה שאוהדים התרגלו לראות בשנות ה-90, או אפילו בעשור השני של המאה ה-21. זו ליגה שעשתה, וממשיכה לעשות, כל מאמץ כדי להפוך את התקפות המסירה, ואת הקוורטרבקים בראשן, לדומיננטיות יותר ויותר. זה בא לידי ביטוי, בין היתר גם בחוקים, שמקשים באופן גובר על הגנות להישאר דביקות בכיסוי.

הקוורטרבקים הם ה-פרצופים של הליגה, ולכן, הם מקבלים את החוזים הגדולים, וגם מתועדפים (לעיתים שלא בצדק) בתארים האישיים הכי יוקרתיים - אם זה בחלוקת ה-MVP של העונה הרגילה, או ה-MVP של הסופרבול.

ולמרות זאת, לא היה אפשר להתכחש הפעם להשפעה הקריטית של קנת ווקר על ההתקפה של הסיהוקס, ביום חלש-מינוס של הקיובי שלו. מול הגנה שבהרכב מלא לא איפשרה העונה לאף RB לחצות את רף 56 היארדים על הקרקע במשחק - הוא צבר 135, מהם 88 יארדים לאחר המגע הראשוני, 5 ריצות של 10 יארדים או יותר, ו-7 דאונים ראשונים.

כל זאת ועוד, זיכו אותו בתואר MVP של סופרבול ראשון לשחקן בעמדה, מאז שטרל דיוויס עשה זאת בזכייה של הברונקוס בסופרבול ב-1998:

יצא לי לשוחח על קנת ווקר לא מעט בשנה האחרונה, גם בפרה-סיזן, ותהיתי לגבי הטקטיקה של הסיהוקס בשימוש בו: שנה לאחר שבחרו בו בסיבוב השני של דראפט 2022, הם הוסיפו לסגל עוד רץ בחירת סיבוב 2, בדמותו של זאק שארבונה. ובשנתיים האחרונות, אלה חלקו את הבקפילד ברוטציה די אגרסיבית. זה היה נראה לי מוזר, כי תמיד זה הרגיש שקנת ווקר מציג ניצוצות, ובדיוק כשמרגיש שהוא עומד לפרוץ, או למצוא את האנדזון, הוא נקרא לעבר הסיידליין, ושארבונה סיים את המלאכה. התפיסה הייתה ששארבונה הוא רץ יותר עוצמתי, למרחקים קצרים, שכשווקר הוא הרץ עם המהירות והכוח המתפרץ. אבל ראינו בפלייאוף הזה, ובעיקר אחרי ששארבונה נפצע, שווקר הוא רץ הרבה יותר שלם מכפי שאולי חשבנו:

היו לו 133 יארדים (כולל 36 באוויר) במשחק שבוע 18 הגורלי נגד הניינרס.

145 יארדים (29 באוויר) במשחק בסיבוב הדיוויז'נאל נגד אותם ניינרס.

111 יארדים (49 באוויר) בגמר ה-NFC מול הראמס.

ו-161 יארדים (26 באוויר) בסופרבול.

הוא השיג את היארדים האלה כמעט בכל דרך אפשרית, בריצות עוצמתיות בין התאקלים, בפרצי מהירות אדירים מחוץ לתאקלים, הוא שבר תאקלים בשינויי כיוון זריזים, וגם הצליח להרוויח יארדים בסבלנות, כמו בריצה הנהדרת הזאת, שבה הוא כמעט עבר למצב עמידה, בזמן שחיכה לחסימות של קו ההתקפה להיווצר סביבו:

בסך הכול, הוא סיים את הפלייאוף הזה עם כמות היארדים השישית בגובהה לרץ בעידן הסופרבול:

והדבר הכי מרשים? מתוך 13 השמות המובילים כאן - הוא היחיד עם פחות מיארד אחד בממוצע לפני המגע הראשוני, כלומר - הוא זה שנהנה פחות מהביצועים של קו ההתקפה שלו בחסימה לריצה.

עם כל הכבוד לשמות המובילים בהגנה (מעל כולם, מבחינתי, דבון ווית'רספון וביירון מרפי), להופעה היסטורית של 5 פילד גולים מוצלחים ו-17 נקודות של הבועט ג'ייסון מאיירס - ווקר הוא ה-MVP של האירוע הזה בזכות מלאה, ולא בחסד.

פיק 5 - עופות מוזרים:

כולם מדברים, ובצדק, על הדראפטים הנהדרים של הסיהוקס ב-3/4 שנים האחרונות, והתרומה שלהם לבניית הקבוצה, ובעיקר ההגנה הזאת: גריי זייבל וצ'ארלס קרוס על קו ההתקפה, JSN ככלי נשק שובר שיוויון באוויר, וכמובן - ניק אמנווארי (בחירת סיבוב 2 בדראפט 25), ביירון מרפי (בחירת סיבוב 1 בדראפט 24) ודבון וויתרספון (בחירת סיבוב 1 בדראפט 23) בלב-ליבה של ההגנה ההיסטורית של מקדונלד.

אבל האמת היא שבניית סגל סופרבול לעולם תהיה תלויה בהרבה יותר מדראפט כזה או אחר, אלא תהיה חייבת ללכת יד ביד עם שורה של החתמות, גדולות כקטנות, בפרי-אייג'נסי, שיפתיעו כמה אנשים. ואני לא בטוח אם יש קבוצה בליגה שעשתה יותר כאלו בשלוש השנים האחרונות מהסיאטל סיהוקס.

על סאם דארנולד כבר שפכתי מספיק מילים, והשם שעולה מיד אחריו הוא קופר קאפ, שזכה בסופרבול שני, בקבוצה השנייה שלו ב-NFC המערבי, והוביל את הסיהוקס בתפיסות ויארדים במשחק הזה. בניגוד לדארנולד, שמעולם לא באמת קיבל את הריספקט שכנראה הגיע לו, קופר קאפ נחשב עד לא מזמן לאחר הרסיברים הטובים בליגה, ואף זכה ב-MVP של הסופרבול ב-2021. הראמס נתנו לו ללכת באוף-סיזן הזה, ובמקומו הביאו את דוונטה אדאמס (שאגב, מבוגר ממנו בשנה).

בסגנון סיהוקסי טיפוסי, זה כמובן בולט יותר בצד של הגנת ה-Dark Side האימתנית, ואלה השמות והנסיבות שבהן התגלגלו לסיאטל:

ארנסט ג'ונס (LB) - הגיע בטרייד מהטיטאנס (וקצת לפני כן, דרך הראמס)

ג'וש ג'וב (CB) - נחתך מהאיגלס (אחרי שמראש נכנס לליגה כשחקן שאפילו לא נבחר בדראפט)

דרייק תומאס (LB) - נחתך על ידי הריידרס

ג'וליאן לאב (FS) - חתם כפרי אייג'נט אחרי שעזב את הג'איינטס

לאונרד וויליאמס (DT) - עבר בטרייד מאותם ג'איינטס

אוצ'נה נווסו (DE) - חתם כפרי אייג'נט אחרי שעזב את הצ'ארג'רס

דמרקו לורנס (DE) - חתם כפרי אייג'נט אחרי שעזב את הקאובויס.

בדיוק כמו סקירה מקבילה שעשיתי בעונה שעברה לניתוח בניית הסגל של האיגלס - לא תופתעו לגלות שהרוב המכריע של הקבוצות כאן, שוויתרו על השחקנים הללו מרצונן החופשי, לא הגיעו אפילו לפלייאוף מאז שזה קרה.

הרבה מהמהלכים האלה היו לא פופולאריים, בשעתם, מצידו של ה-GM של הסיהוקס, ג'ון שניידר - שהשלים כאן בנייה של סגל סופרבול שני בקריירה שלו. וזה מחזיר אותי למשפט של ה-GM של האיגלס, האווי רוזמן (בעצמו בנה שניים כאלה בשנים האחרונות) לגבי מה שנדרש מג'נרל מנג'ר טוב כדי לזכות בסופרבול: "כדי לזכות בסופרבול, אתה צריך שיהיה לך את השחקן הכי טוב בעולם, או לעשות מהלך או שניים שישתלמו בענק - או יגרמו לפיטורים שלך".

אני לא חושב שמעמדו של שניידר באמת היה במחלוקת, אבל אין ספק שפרשנים רבים, אני ביניהם, הטילו ספק לגבי חלק גדול מהצעדים האלה.

ואסיים את החלק הזה, כמה ראוי, בקטע מריאיון שנערך עם דמרקוס לורנס בסמוך לעזיבתו את הקאובויס, וההתכתבות שעקבה לכך עם מייקה פארסונס (שמאז, גם הוא, עזב את הקבוצה בטרייד) - ישנם ארגונים בליגה שמנוהלים ונבנים נכון, ואפשר לחוש בכך מבפנים, ויש כאלה שרצים פול-גז בניוטרל, ולא באמת הולכים לשום מקום:

פיק 6 - חוזרים לקרקע:

הסיהוקס פותחים את האוף-סיזן כפייבוריטים לפי וגאס לזכות בסופרבול 61. אני חושב שזה לא מוצדק, ולמעשה - אופתע יותר אם הם יעשו זאת, מאשר אם הם יפספסו לחלוטין את הפלייאוף בעונה הבאה. אני לא מהמר על כך מעכשיו, כן? פשוט ההיסטוריה מלמדת אותנו שאם אין לך מאמן טופ-5 בהיסטוריה (בליצ'ק/ריד) וקיובי טופ-5 (בריידי/מהומס) - שתי זכיות רצופות בסופרבול זה לא משהו שקורה ב-NFL, במתכונתה הנוכחית. חברו לכך את העובדה שהם משחקים בבית סופר-תחרותי, ואני מקווה שתבינו את הטיעון שלי.

ועכשיו לבעיה הגדולה ולאתגר המרכזי של הנהלת הסיהוקס באוף-סיזן - איזה תחליף מוצאים למתאם ההתקפה, קלינט קוביאק, שהיה אחראי (אולי יותר מכולם) למה שעשה סאם דארנולד העונה, לפריצתו של JSN, ובכלל - לביצועים משופרים ברדזון, במצבים של Short Yardage ועוד. הוא כבר הוצג כמאמן הראשי החדש של הריידרס, וצפוי לקחת כפרויקט את פרננדו מנדוזה, שעתיד להיות הבחירה הראשונה בדראפט הקרוב.

זו בעיה גדולה מאוד, לא רק בגלל הכישורים המיוחדים של קוביאק, אלא גם בגלל הנסיבות:

1. ברגע שמייק מקדונלד הוא מאמן ראשי ופלייקולר הגנתי - הרי שכל פלייקולר התקפי שיגיע ויצליח עשוי להיקטף במהרה לקבוצה אחרת, וזה ייצור חוסר המשכיות מבחינת דארנולד וההתקפה.

2. הסיהוקס זכו בסופרבול ו"העונש" הוא שכל המועמדים הבכירים למשרת מתאם התקפה כבר הועסקו במקומות אחרים. לכן הם, בסבירות גבוהה, יצטרכו ללכת על מועמד מפתיע, או לקדם מבפנים (אולי את מאמן הקוורטרבקים שלהם - שהוא החשוד המיידי, מבחינה ארגונית, אבל אין לו ניסיון כלל כפלייקולר).

בחזית הסגל, יש עוד כמה החלטות קריטיות לקבל: חוזה חדש לדארנולד (כאמור, חוזה יחסית נמוך, ללא כסף מובטח), חוזה חדש לקנת ווקר, שצפוי להיות שחקן חופשי, ועוד שמות בולטים שיכולים לקבל חוזים חדשים - בראשם JSN ודבון ווית'רספון.

חברו לכך את העובדה שיש לסיהוקס 4 בחירות דראפט בלבד ב-2026 (גם אם 3 מתוכן צפויות להיות בטופ-100), וקיבלתם כאן חתיכת אתגר לא קטן כדי להישאר קונטנדרית גם בעונה הבאה.

התחנה הבאה של שניידר וחברי ההנהלה? הדראפט קומביין שצפוי לצאת לדרך בעוד פחות משבועיים - זהו המקום שבו הבינגו הגדול של הדראפט האחרון שלהם, ניק אמנווארי, עשה לעצמו שם לפני שנה בדיוק, עם ביצועים שחרגו מכל סקאלה אפשרית.

אם אתם רוצים לדעת מה קורה שם בקומביין, מיהם השמות החמים החדשים שיזהרו הפעם, ובכלל - מיהם הפרוספקטים החמים בשלל העמדות לקראת הדראפט הקרוב - תמשיכו לעקוב אחרי כאן בבלוג וביתר הפלטפורמות. סדרת סקואטינג חדשה ומושקעת במיוחד כבר על האש.