אליפות אינסטנט: סיכום סופ"ש הדיוויז'נאל + מבט על קרוסלת המאמנים
- Oran Greenman
- Jan 21
- 15 min read
שלושה משחקים בלבד לסיום העונה, ורק ארבע קבוצות נותרו במירוץ: הברונקוס יארחו את הפאטס בקרב על כתר ה-AFC, והסיהוקס את הראמס במפגש המקביל ב-NFC. אפשר בהחלט לטעון שאלו הארבע שנראו הראויות והעקביות ביותר גם בעונה הרגילה. ושימו לב למה שמאפיין את האנשים שמובילים אותן:
פטריוטס - מאמן בעונתו הראשונה בקבוצה, קיובי בעונתו השנייה (ראשונה מלאה כפותח)
ברונקוס - מאמן בעונתו השנייה בקבוצה, קיובי בעונתו השנייה
סיהוקס - מאמן בעונתו השנייה בסך הכול, קיובי בעונתו הראשונה בקבוצה
ראמס - היוצא מן הכלל, עם קיובי ומאמן מנוסים שכבר היו שם ועשו את זה (כולל SB ב-LA).
אבל גם הראמס האלה, היו במרחק של מהלך או שניים מללכת הביתה לטובת הברס - קבוצה עם מאמן רוקי, וקיובי בעונתו השנייה.
מה מצב הבראקט שלי לפלייאוף 2025/6?
פגעתי ב-3 מתוך 4 הקבוצות שהגיעו לגמרי הקונפרנס, למרות שטעיתי בדרך בלא מעט מפגשים ישירים. הנעדרת היחידה - הטקסנס, שההגנה שלה לא הצליחה לסחוב אותה כל הדרך, ובהמשך אתייחס בדיוק לאיך והלמה:
ומהעובדות האלו, המרחק לנקודה הבאה שלי הוא קצר מאוד: האוף-סיזן הזה מסתמן כנקודת השבר של לא מעט פרנצ'ייזים לגבי הקונספט של "תהליך בנייה" בדרך ללומברדי, ואפשר לשער (לפחות זו ההשערה שלי) שלא במקרה שלושה מהסמלים הגדולים ביותר של הקונספציה הזאת - מייק טומלין (סטילרס), ג'ון הארבו (רייבנס) ושון מקדרמוט (בילס) - שילמו במשרתם בטווח של כשבועיים. למעשה, יש היום ב-NFL 5 קבוצות בלבד בליגה שהמאמן הראשי שלהן היה בקבוצה לפני 2020:
אנדי ריד בצ'יפס (2013)
קייל שנהאן בניינרס (2017)
שון מקווי בראמס (2017)
מאט לאפלור בפאקרס (2019)
זאק טיילור בבנגלס (2019)
מקווי הוא היחיד מבין כל אלה שהסטאטוס שלו לא עמד בספק לרגע במהלך החודשים האחרונים. בסך הכול, 10 מאמנים ראשיים מתוך 32 פוטרו בשלושת החודשים האחרונים, וזה מרגיש כאילו הנתון הזה היה יכול להיות בקלות גם יותר גבוה. האמת? אין יותר מדי שמות, מאלה שלא מונו בשבוע האחרון, שמאוד אופתע אם תגידו לי שלא יהיו בקבוצתם הנוכחית ב-2027 - הייתי מכניס כאן לרשימה רק את הראמס, הפאטס, הברס, הטקסנס, הג'אגס, הברונקוס והסיהוקס.
בפוסט הזה אתייחס בהרחבה לכל ארבעת המשחקים של סופ"ש הדיוויז'נאל, בדגש על התובנות המרכזיות מכל משחק וההשלכות להמשך. אבל עוד לפני כן, תזכורת חשובה ואחרונה בהחלט:
ביום ראשון ה-25.1.26, בשעה 21:30, ב"MATE" בתל אביב - נתכנס לצפות יחד בגמרי הקונפרנס - עם שתייה ללא תחתית + נשנושים ללא הגבלה + ומרתון קשקושים שלי ושל עמיתי לפוד "פיק סיקס", יוסי כהן!
העלות להשתתפות היא 199 ש"ח לאדם - שנועדו לכסות את עלויות ההפקה.
כל מי שמעוניינ/ת להגיע - מוזמנ/ת להירשם מכאן:
תפריט ניווט בין סיכומי המשחקים:
ברונקוס - בילס 30-33: הרודיאו האחרון של שון
סיהוקס - ניינרס 6-41: להיות כמו מייק
פטריוטס - טקסנס 16-28: קיובי-1 VS קיובי-32
ברס - ראמס 20-17: תחת לחץ
לשיפוט, ברשותכם, לא אתייחס כאן. אם רוצים לשמוע את דעתי על תפיסות שהיו ולא היו - מוזמנים לעשות זאת בגרסת הפודקאסט לסיכום הסופ"ש הזה:
ברונקוס - בילס 30-33
את המשחק הזה, והסופרבול הזה, להערכתי, הבאפלו בילס הפסידו כבר ב-4 בנובמבר 2025, יום סגירת הטרייד דדליין, בשעה 23:00, שעון ישראל. זהו הרגע שבו הארגון, בהובלת ה-GM ברנדון בין, השלימו עם עוד פוסט-סיזן שבו הם יתמודדו מול הקבוצות הכי טובות בליגה, ללא WR1. אתם מוזמנים ללכת ולצפות ב-Box Score של המשחקים של הבילס בחודשיים האחרונים - אתם לא תמצאו שם רסיבר (שאינו חאליל שאקיר מהסלוט) שתופס יותר מ2-3 תפיסות בעקביות.
זה לא נראה אחרת במשחק הזה. ג'וש אלן לא הצליח להשלים אפילו מסירה אחת (מתוך 9 ניסיונות) ליותר מ-20 יארדים באוויר, כולל 2 אינטרספשנים. אז כמובן שחלק מזה היה עליו (בדגש על הפספוס של דוסון נוקס בסוף הרבע הרביעי), אבל חוסר היכולת של הרסיברים בחוץ לייצר הפרדה היה פגם קטלני שזעק מהקיקאוף הראשון של העונה.
על איבודים משלמים לרוב ביוקר, אבל בפלייאוף - משלמים פרמיה גבוהה במיוחד: מאז 1948, קבוצות שאיבדו 5 כדורים ומעלה, ויצרו איבוד אחד או פחות הפסידו 36 מתוך 37 משחקים (הניצחון היחיד? ג'אגס על הצ'ארג'רס של ג'סטין הרברט בעונת 2022). כך שאפשר בהחלט להבין את הדמעות של ג'וש אלן מעל הפודיום, בשיחה שלאחר המשחק - הוא בחר זמן רע מאוד לרשום 4 איבודים במשחק אחד - זה היה המשחק הראשון שלו מאז שבוע 18 בעונת 2023, שבו רשם 3 איבודים או יותר. על איבוד נוסף היה אחראי "אלוף ה-RUSHING" של הליגה, ג'יימס קוק, עם 7 פאמבלים שאיבד העונה בסך הכול.
עברו כמה ימים, ושון מקדרמוט שילם במשרתו. במהלך כמעט מקביל, ברנדון בין זכה לקידום כלשהו - אנחנו עוד נגלה בקרוב האם היה מדובר בקידום מהותי, או דרך מתוחכמת לנשל ממנו את סמכויות בניית הסגל (הרקורד של בין, בהקשר הזה, לא היה מזהיר מאז הבחירה בג'וש אלן - 2 פרו-בולרים בלבד מתוך 56 בחירות דראפט). באופן אישי, אני חושב ששניהם היו צריכים ללכת הביתה עוד לפני העונה. לא בגלל ששון מקדרמוט "אשם" בהפסד האחרון ובכישלון העונה (היו משחקים ועונות כושלות שהוא בהחלט היה אשם בהם יותר), אלא משום שהוא אחראי לכך.
בעונה הרגילה - מקדרמוט, כמו הקיובי שלו, בהחלט סיפק את הסחורה מאז שהגיע לקבוצה ב-2017. הוא דורג שני בליגה באחוזי ניצחונות, חמישי בנקודות, שלישי ב-Scoring Defence, ושלישי במאזן איבודים. אבל סופרבול... אין, אפילו לא קרוב. ולכן, כמו בחיים - גם בספורט - מישהו צריך לשאת באחריות ולשלם את המחיר. אם אתם מאמינים שג'וש אלן הוא קיובי טופ-3 בליגה (אני מאמין שהוא כזה), הארגון לא יכול עוד לעמוד מנגד ולא לזעזע את המערכת. וכך אכן היה.
אני חושב שהסופ"ש הזה מתחבר יפה לעוד תמה שהומחשה היטב העונה - שברירותו של קונספט ה-Elite קיובי, ובטח כאשר הוא פוגש מולו "Game Manager" בגרסתו הטובה והבריאה ביותר. זה אולי פחות זכיר, וזה בטוח פחות נוצץ... אבל ברוב המקרים, ובעיקר בפוטבול של ינואר-פברואר, המסירה הוירטואוזית לטאצ'דאון מקבלת תפקיד משנה, ביחס לסקראמבל הסולידי שמאריך דרייב בדאון 3 ו-4. ואפילו ביחס ל-Throw away בדאון שני, שחוסך סאק שעלול להכניס את ההתקפה לסחרור... אלה סוג המהלכים, וזה סוג הפוטבול, שבו ניקס שיחק במשחק הזה. כמובן, היו לו כמה מסירות נהדרות, ובעיקר בדרייב האחרון לפני ההארכה.
הפלייקולינג ההתקפי של שתי הקבוצות היה טוב מאוד, ואפשר לראות את זה באפקטיביות של ההתקפות (9 מ-17 לברונקוס בדאון 3/4, 11 מ-16 לבילס). לזכותו של ניקס ייכתב שהוא עשה את זה עם משחק ריצה לא קיים כמעט, מה שמחדד עוד יותר את חשיבות החזרה של ג'יי.קיי דובינס לגמר ה-AFC - הברונקוס רצו ל-70 יארדים בלבד, ב-3.2 יארדים לניסיון, מול הגנת ריצה שנחשבה פריכה יחסית. הוא כן נהנה, גם הפעם, מקו התקפה שעשה עבודה נהדרת בפאס-פרוטקשן - ניקס היה תחת לחץ ב-14 מתוך 50 דרופבקים בלבד, ואפשר לראות את ההבדלים באפקטיביות כשהוא פעל מתוך פוקט נקי:
במצב שבו הפאס ראש לא ממש הגיע לניקס, קו ההגנה של הבילס עשה את הכי טוב שהוא יכול - להתקרב ולהרים ידיים לשמיים, וזה גם מה שהוביל ל-INT ולמהלך השלילי באמת היחיד של ניקס במשחק. ניקס לא ספג אפילו סאק אחד במשחק הזה, ובאופן כללי, הוא מעולה, גם בפרספקטיבה היסטורית, בהימנעות מסאקים מאז שנכנס לליגה - הוא 1 מ-11 קוורטרבקים בלבד עם מעל 1000 ניסיונות מסירה ואחוז סאקים (כמות הסאקים חלקי כמות הדרופבקים) נמוך מ-4% בתולדות ה-NFL:
מעניין במיוחד לראות מי השם כאן, בדיוק מתחתיו. וכאן נכנסת למשוואה שאלת האימון - גם ניקס וגם בריס פעלו תחת שון פייטון, שבראשון הקרוב יצטרך לאמן את ג'ארט סטידהאם, קיובי שפתח ב-4 משחקים בדיוק (אף אחד מהם לא בשנתיים האחרונות) ומסר 197 מסירות ב-NFL בקריירה שלו. ניסיון המסירה הראשון של סטידהאם במשחק נגד הפאטס, ישבור רצף של 749 ימים מאז ניסיון המסירה הרשמי הקודם שלו - מה שינפץ את השיא הקודם (ג'ו ווב - 370 ימים, ווילדקארד 2012) של ימים ללא ניסיון מסירה לפני פרימיירה בפלייאוף.
אז האם פייטון יצליח לאמן אותו להיות הגיים מנג'ר המושלם, להנפיק משחק נקי מטעויות, ולפתוח למשחק הריצה ו/או ההגנה חלון לנצח את המשחק עבור הברונקוס?
אני לא הייתי מספיד את סטידהאם - בכלל. אם יש משהו ששון פייטון יודע לעשות, זה לשרטט גיים-פלאן התקפי ידידותי לקוורטרבק שלו: הרבה מסירות קצרות, הרבה סקרינים, וכמובן שילוב בריא של ריצות בתוך המיקס.
סיהוקס - ניינרס 6-41
ברשותכם, ארחיב כאן פחות מקצועית על המשחק עצמו - שהיה תבוסת הפלייאוף הכבדה ביותר של העשור האחרון:
גם על הניינרס אין הרבה מה לכתוב במבט מלמעלה - קבוצה פצועה להחריד, בסוג-של עונת ריבילד, ממילא, שהשיגה מעל ומעבר הודות לאיכות אימון עילאית במיוחד. זה יהיה אתגר וסטנדרט שיהיה קשה להמשיך איתו לעונה הבאה, במיוחד עם הבשורה שרוברט סלאח קיבל את משרת המאמן הראשי בטנסי. אגב, אני חושב שהוא הרוויח את הצ'אנס הנוסף בצדק, במיוחד בשקלול הנחת ג'טס מהסיבוב הקודם, אבל אני חושב שטנסי לא הייתה המקום המתאים עבורו - קאם וורד צריך המשכיות בצד הפלייקולר, וזה מיד נמצא בסימן שאלה עם מינוי HC מהצד השני של הכדור. אבל זה אוף-טופיק שעוד נוכל להרחיב עליו באוף-סיזן.
את הסגמנט הזה אני רוצה להקדיש למייק מקדונלד, ונתחיל בשני נתונים די מדהימים:
בשישה משחקים בקריירה נגד הגנות של מייק מקדונלד (ברייבנס ובסיהוקס), קייל שנהאן ניצח 2 משחקים בלבד עם ממוצע של 16.3 נקודות בלבד.
ב-163 משחקים בהם קייל שנהאן קרא מהלכים בניינרס, הקבוצה שלו השיגה 7 נקודות או פחות 4 פעמים בלבד - שתיים מאלה הגיעו החודש נגד הסיהוקס.
הדבר הקל יהיה לייחס את ההישג לבעיות ב-SF, אבל האמת היא שכל הקרדיט מגיע למקדונלד, שהמציא מחדש את ה-LOB בסיאטל, עם שחקנים שהוא בחר בפינצטה בדראפטים ובפרי-אייג'נסי. אני חושב שהסיפור הבולט והיפה ביותר הוא של ארנסט ג'ונס, שהסיהוקס גירדו מהטיטאנס בטרייד דדליין של העונה שעברה... זו הייתה הפעם השנייה בחודשים ספורים שבה ג'ונס הועבר בטרייד (תחילה מהראמס לטנסי), וזה נראה היה כמו ניסיון נואש של מקדונלד להוסיף עומק לעמדה, שאיבדה באוף-סיזן הקודם את שני הפותחים שלה (שניהם AP בשלב כזה או אחר) - בובי ווגנר וג'ורדין ברוקס.
ג'ונס רשם במשחק הזה את ה-INT השישי שלו העונה, נתון מרשים מאוד ל-ILB, אבל התרומה שלו להגנה ממש לא מסתכמת שם. הוא ה-מנהיג של ההגנה הזאת, והתרומה שלו היא אדירה, גם במשחק הריצה, וגם בכיסוי.
בכלל, מדובר בהגנה סופר-יעילה, שהורכבה ממקבץ חתיכות פאזל דהויות (יחסית):
דמרקוס לורנס נחשב לשחקן בדמדומי הקריירה שלו, והבדיחה בדאלאס הייתה שמאז שקיבל את החוזה הגדול הראשון שלו (2018) הוא דעך בתור פאס-ראשר, והלך לאיבוד ברוטציה לצידו של מייקה פארסונס. ב-2024, העונה האחרונה בקבוצה, הוא בכלל פספס 13 משחקים עקב פציעה.
עוד תמצאו על קו ההגנה את לאונרד וויליאמס, שהסיהוקס הביאו מהג'איינטס בטרייד-דדליין של 2023 - זה מהלך שחתום עליו בעיקר ה-GM, ג'ון שניידר (מקדונלד עוד לא היה בקבוצה), אבל ההחלטה לתת לוויליאמס חוזה חדש הייתה באוף-סיזן של 2024, כאחת ההחלטות הראשונות שהתקבלו עם הגעתו של ה-HC החדש לקבוצה, ולצד ביירון מרפי הצעיר - יש לסיהוקס שני דיפנסיב תאקלס ברמת אול-פרו.
ג'וש ג'וב היה קורנר פותח באלאבמה, אבל הוא לא קיבל הרבה כבוד כפרוספקט, ולא נבחר בכלל בדראפט 2022. האיגלס אספו אותו כפרי אייג'נט, והוא שיחק שם (בעיקר בספיישל טימס), עד שנחתך באוגוסט 24. מקדונלד והסיהוקס אספו אותו מהרחוב, והיום הוא קורנר פותח איכותי באחת מההגנות הכי חונקות בליגה - לצד פרוספקטים שנבחרו בסיבובים מוקדמים, כמו דבון ווית'רספון וניק אמנווארי (AKA "קייל המילטון החדש" של מקדונלד).
אם לתמצת את כל הסיפורים הקטנים האלה למסר אחד, אז הנקודה היא שהכוכב האמיתי כאן הוא הסיסטם של מייק מקדונלד. ובדיוק כפי שהקולקציה שהשאיר מאחור בבולטימור חוותה ריגרסיה דרמטית עם עזיבתו, כך הקולקציה החדשה בסיאטל התחברה והתגבשה למשהו שהוא הרבה יותר גדול מסך חלקיו.
אני חושב שמה שמסוכן באמת בקבוצה הזאת של הסיהוקס, זה שהיא יכולה לנצח אותך במגוון של דרכים. גם ביום שבו ההגנה לא ממש מתחברת (ראה ערך - המשחק נגד הראמס בשבוע 15) - ההתקפה יכולה לעשות מספיק. כשההתקפה מגמגמת - ההגנה יכולה לסחוב לניצחון. כשמשחק המסירה לא פורץ למהלכים גדולים, יעלו ויבואו קנת ווקר וזאק שארבונה (שגמר את העונה במשחק הזה) ויטחנו את היריב עם 175 יארדים על הקרקע - זה לא היה נראה שזה אפשרי בשלושת החודשים הראשונים של העונה, אבל משהו שם השתחרר בשבועות האחרונים.
אני לא משוכנע שיש עוד קבוצה שנותרה במירוץ שמסוגלת באמת להשתלט על המשחק בכל אחת מהדרכים הללו: לראמס יש משחק התקפה מאוד יעיל, אבל הוא תמיד ישחק כינור שני לסטאפורד והרסיברים האלה, בגלל הפילוסופיה של מקווי. ובעיקר - אין להם הגנה שמסוגלת באמת לחנוק יריבות. לברונקוס אין ממש מימד Explosive להתקפת המסירה, וההגנה היא יותר קטלנית ברדזון (קל יותר להזיז מולה את הכדור עד לקו ה-20). הפטריוטס מרגישים לי כמו הדבר הכי קרוב, אבל לא ראינו מהם עדיין תצוגה כזאת בפלייאוף.
במילים אחרות - אני מרגיש שכרגע הסיהוקס יהיו היריב הכי גדול של עצמם בהמשך הדרך. יש להם מאצ'אפ טוב מאוד בסקנדרי מול הרסיברים והטייט-אנדים של הראמס, וזה משחק שהם בהחלט יכולים וצריכים לנצח בבית. אני גם חושב שכל קבוצה מה-NFC תהיה פייבוריטית מול היריבה של ה-AFC, וכאן נכנס לתמונה סאם דארנולד, שבדיוק כמו במשחק האחרון נגד הניינרס, בסך הכול צריך לשחק נקי לא להפריע יותר מדי.
האקס-פקטור? עוד טרייד של שניידר ושות' מהטרייד דדליין האחרון, ראשיד שאהיד, שפתח על הניינרס את שערי הגיהנום עם החזרת קיקאוף ל-TD במשחק האחרון. ב-10 משחקים מאז שהגיע לסיאטל, הוא טורגט רק 26 פעמים ותפס 15 כדורים - אם קלינט קוביאק יצליח להשמיש אותו כאיום לעומק במשחק המסירה, כמו שהיה בסיינטס, אני לא רואה הגנה שתצליח להאט מספיק את ההתקפה הזאת העונה.
פטריוטס - טקסנס 16-28
"31 קוורטבקים אחרים בליגה היו מנצחים את המשחק הזה בשביל יוסטון" - זה היה הטייק הפופולארי ביותר ביום שאחרי הניצחון המושלג של הפאטס על הטקסנס. האמת? זה לגמרי נראה ככה. טיעון הנגד היחיד שיהיה לי במקרה הזה, הוא שלמעשה היו גם כמה וכמה בקאפים שהיו יכולים לנהל את המשחק הזה הרבה יותר טוב, ולתת להגנה המדהימה של הטקסנס סיכוי, ולכן המספר יותר קרוב ל-35.
לסטראווד היו 5 אינטרספשנים ו-5 פאמבלים בששת רבעי הפלייאוף פוטבול הראשונים שלו העונה. היה לו פאסר רייטינג של 28 במשחק הזה - נמוך יותר משמעותית מהפאסר רייטינג שאני, בעצמי, הייתי מקבל כדי להתלבש ולעשות ספייק בכל מהלך (39.6). הוא מסר כדורים מאחורי הרסיברים (שבעצמם לא עזרו לו), וכפה מהלכים בצורה חובבנית, ובעיקר בפיק-סיקס שהפך את המשחק, שנמסר תחת לחץ במצב של דאון 1 ו-10:
ולמרות כל זאת - לא הייתי מספסל אותו במחצית. צריך להכניס לרגע דברים לפרופורציה: על הספסל לא ישב טום בריידי בשיאו, אלא דיוויס מילס, ובאותה נקודה, הטקסנס כבר לא היו צריכים מישהו שרק ינהל את המשחק, אלא קיובי שיעשה מהלכים גדולים, בתנאים קשים של שלג ורוחות, ובלי שני הרסיברים הכי חשובים בהתקפה (ניקו קולינס ודלטון שולץ). סטראווד עשה כמה כאלה בדרייב הראשון של הטקסנס בחצי השני, רק כדי שוודי מרקס, עוד רוקי אחד בהתקפה, יפמבל את הכדור. ולכן יש לי 2 מסקנות מהמשחק הזה, מהזווית של הטקסנס:
סי.ג'יי סטראווד בהחלט הפסיד להם את המשחק הזה במו ידיו.
דיוויס מילס לא היה מנצח אותו, לו היה נכנס במחצית.
ומכאן ואילך, זה הדבר היחיד שבאמת משנה - האם סי.ג'יי סטראווד הוא האיש שיכול לקחת את הקבוצה הזאת, ואת ההגנה הזאת (שצפויה להישאר מעולה גם בשנה הבאה, עם דמיקו ראיינס ואותה ליבת שחקנים) עד לסופרבול?
אני ממש לא בטוח, ואין ספק שהוא חווה ריגרסיה ביחס לעונת הרוקי שלו. אבל אני גם יודע ששני משחקי הבלהות שלו העונה בפלייאוף, הם לא אינדיקציה לתפקוד שהציג בשתי העונות הקודמות - בהן איבד, במצטבר, כדור אחד בלבד:
הוא נכנס עכשיו לעונה רביעית לחוזה הרוקי, כך שמה שאני הייתי עושה - זה לממש את אופציית השנה החמישית, כדי שלא יווצר מצב שאאבד אותו בניגוד לרצוני, ולתת לו להוכיח את עצמו עונה נוספת, לפני שאני מתחייב אליו בחוזה ארוך טווח של 55 מיליון דולר לעונה וצפונה (מחיר השוק לפרנצ'ייז קיובי בימים אלה). אני חושב שהוא עוד לא הרוויח זאת, וכשמסתכלים על מה שקבוצות עושות עם קיוביז אחרים בחוזי הרוקי שלהם השנה - אני חושב שקבוצות צריכות לשקול את צעדיהן טוב, טוב לפני שממהרות לחלק חוזה שני בעמדה.
לפני שאעבור לכתוב על הפאטס, אני רוצה להתייחס לעוד נרטיב לפיו ההגנה של הטקסנס נחשפה במשחק הזה כ"אוברייטד"... אז נכון, דרייק מיי והפאטס אכן הצליחו לחבר שלושה דרייבים יפים מאוד ל-TD. בשלושתם, אגב, היה כיסוי מושלם על הרסיבר, שהצליח לעשות את המהלך (פופ דאגלס בדאון 4, שרד מגע של קיילן בולוק בכדור ולקח את הכדור ל-TD, וגם דיגס ובוטי השלימו תפיסות מדהימות תחת שמירה צמודה). אלה שלושה דרייבים שבהם ההתקפה רשמה 193 יארדים ו-21 נקודות... אבל ביתר 9 הדרייבים? 2 יארדים בסך הכול!
אי אפשר לנתק בין ההתקפה וההגנה במשחק נתון. כשההתקפה נותנת ליריבה שוב ושוב את הכדור מהר, במיקומים טובים על המגרש, יש גבול למידה שבה הגנה, טובה ככל שתהיה, מסוגלת לשמור אותה מחוץ לאנדזון. אני עדיין חושב שהגנת הטקסנס היא הטובה ביותר בליגה, וישנו סיכוי מצוין שכך יהיה גם בעונה הבאה.
ואת המעבר לפאטס נעשה, איך לא, עם הנתון הבא לגבי האול-פרו קורנר של הטקסנס, דרק סטינגלי ג'וניור: בשנתיים האחרונות, סטינגלי שמר על קישון בוטי פעמיים במסירות של 20 יארדים ומעלה באוויר - את שתי המסירות בוטי תפס, ל-שני טאצד'אונים שהסתכמו ב-72 יארדים. ב-34 טארגטים מול רסיברים אחרים בטווחים האלה - 2 תפיסות ל-86 יארדים ו-TD אחד.
וככה זה נראה על המגרש, בשני מהלכים כמעט זהים של מיי-את-בוטי:
במשחק הזה ספציפית, לפחות, מי שנראה כמו הקורנר הכי טוב על המגרש היה כריסטיאן גונזלס של הפאטס. משום מה, סטראווד החליט לטרגט את הרסיבר הקרוב ביותר אליו 16 פעמים במשחק הזה (!), שהפכו ל-8 תפיסות ל-67 יארדים. רוב המסירות האלו היו קצרות, וגונזלס עשה עבודה טובה בלהגביל אותן ל-15 יארדים של YAC בלבד, והוא הוסיף FF ברדזון, מהידיים של וודי מארקס.
בכלל, ההגנה של הפאטס הוכיחה שהיא, לכשעצמה, בהחלט אנדרייטד מאוד: היא מאפשרת בפלייאוף הזה פאסר רייטינג של 46.5 בלבד, כשישנן רק 2 הגנות פלייאוף מאז עונת 2000 שהשיגו נתון טוב יותר, וגם רשמו לפחות 5 סאקים: הרייבנס של עונת 2000 (שזכו בסופרבול) והבאקנירס של 2002 (שזכו בסופרבול).
זה בטח לא עזר להם שדרייק מיי וההתקפה שלו איבדו במשחק הזה 3 כדורים. וויל אנדרסון היה אחראי ל-3 סאקים על מיי, וגרם ל-2 פאמבלים (רק אחד מהם עבר צד), ולוויל קמפבל, הרוקי LT של הפאטס היה חתיכת Welcome to the NFL Moment (s) במשחק הזה. אבל בניגוד לסטראווד, מיי גם עשה מספיק מהלכים גדולים חיוביים (את כולם כבר ציינתי) כדי לנצח את המשחק הזה. בסך הכול, גם אם לא נוצצות - שתי הופעות בכורה מוצלחות, ומנצחות, לפרנצ'ייז קיובי הבא של הפאטס.
אבל מרבית הקרדיט צריך ללכת גם כאן למאמן, מייק ורייבל. הוא לקח קבוצה שניצחה 7 משחקים בשתי העונות הקודמות, במצטבר, הכפיל את הכמות הזאת העונה, והוסיף 2 ניצחונות פלייאוף ראשונים מאז שבריידי עזב את העיר. ורייבל הוא התשובה שאתם צריכים לשלוף ראשונה בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם: "מה לעזאזל עושה מאמן ראשי שאינו פלייקולר?" - הוא שינה את התרבות של הקבוצה הזאת, הוא ידע לנפות שמות גדולים (למשל, קייל דאגר) ולפתח שמות פחות גדולים, שעשו מהלכים עצומים במשחק הזה (כריסטיאן אליס, קייריס טונגה, ורוברט ספיליין, בין היתר), והוא החזיר את ה-SWAG המנצח לניו-אינגלנד. הוא עשה את כל זה באוף-סיזן אחד, שאולי מלבד ההחתמה של מילטון וויליאמס, לא כלל באמת שום מהלך "מפוצץ". קרדיט גדול גם לג'וש מקדניאלס - שיכול להיות עבור ורייבל גרסה התקפית של סטיב ספאגנולו בצ'יפס או ויק פאנג'יו באיגלס - מתאם ותיק ומעולה, שכבר הבין שהוא לא יחזור להיות HC לעולם, ויכול לספק לקבוצה יציבות בצד הזה של הכדור לאורך שנים, מבלי לחשוש מכך שקבוצה אחרת תגנוב אותו.
אני חושב שהפטריוטס פייבוריטים בצדק מול סטידהאם והברונקוס בדנבר, אבל במבט קדימה (אם יורשה לי) הם כנראה יהיו האנדרדוג מול הנציגה של ה-NFC, אם יהיו שם, ובניגוד למה שראינו בשבועיים האחרונים, ומה שאולי נראה גם בראשון הבא - בשלב מסוים, דרייק מיי יצטרך להיות ה-סיבה שהפטריוטס מנצחים. אני לא חושב שזה היה המצב עד כאן בפלייאוף הזה.
ברס - ראמס 20-17
הגנת הברס יצרה 33 איבודים במהלך העונה הרגילה, ובסך הכול לקבוצה היה מאזן של +22 באותם 17 משחקים. בפלייאוף הזה, היו להם 0 איבודים שיצרו בשני משחקים שלמים + הארכה, ואפשר לומר שזו אחת הסיבות לכך שהמסע המופלא הזה הסתיים כבר בדיוויז'נאל.
ההגנה של הברס הרשימה והפתיעה אותי מאוד במשחק הזה: קיילור גורדון, ג'יילן ג'ונסון, ובעיקר ג'ייקוואן בריסקר - עם משחקים טובים מאוד, סינדלו לגמרי את משחק המסירה של הראמס. למעשה, מאט סטאפורד הפך במשחק הזה לקיובי הראשון מאז המיזוג ל-NFL (בשנת 1970) שמסר יותר מ-40 כדורים, השלים פחות מחצי מהם, ולא רשם אפילו TD, במשחק חוץ, ועדיין ניצח את המשחק. זה קרה 100 פעמים לפני כן בתולדות ה-NFL, וזה נגמר ב-99 הפסדים ותיקו בכל המקרים האלה.
אז זה מה שהיה חסר, כנראה, לברס, וזה מה שהראמס קיבלו 3 פעמים - איבודי כדור. 0 לסטאפורד הותיק, 3 לקיילב הצעיר - כולל אחד בהארכה, בדאון 2 ו-8 יארדים, כשהקבוצה שלו במרחק של כ12-15 יארדים מטווח פילד גול סביר.
תוכנית המשחק ההגנתית של דניס אלן, מתאם ההגנה של הברס עבדה נהדר - הם הצליחו לייצר לחץ על סטאפורד, עם ובלי בליצים, וככה נראו הספליטים של הקיובי של הראמס במשחק הזה, משחק שבו הוא רשם פאסר רייטינג של 24.8 בלבד תחת לחץ:
ואם זה נשמע לכם נמוך, אז זה בהחלט מאוד נמוך... כמה נמוך? נמוך יותר מהפאסר רייטינג של סי.ג'יי סטראווד נגד הפטריוטס... ככה נמוך!
הלחץ יישאר על סטאפורד ומקווי גם מכאן הלאה - גם מכיוון הפאס ראש האימתני של הסיהוקס, ולא פחות בתמונה הגדולה של מאזן הכוחות. הסיפור הזה מזכיר לי קצת את סופ"ש גמרי הקונפרנס של עונת 2017: שם נפגשו טום בריידי, בלייק בורטלס, ניק פולס וקייס קינום - אגדה, אלוף סופרבול, ו-HOF לעתיד, מול שני קיוביז מחליפים, ועוד אחד שמראש אף אחד לא חשב שצריך בכלל לפתוח בג'קסונוויל.
ב-2025 - אלה יהיו סטאפורד (אלוף סופרבול וכנראה HOF לעתיד), דרייק מיי (שנה שנייה), סאם דארנולד (לשעבר בקאפ ניצחי) וג'ארט סטידהאם (בקאפ בפועל). סטאפורד ניצח 7 משחקי פלייאוף בקריירה, וזכה בסופרבול, בעוד ששלושת האחרים - ניצחו ביחד 4 משחקי פלייאוף, כולם השנה! (למיי ודארנולד לא היו ניצחונות פלייאוף לפני 2025).
סטאפורד נראה לא בריא, לא מדויק, לא נייד (טוב, זה תמיד היה המצב אצלו)... דוונטה אדאמס, גם במשחק האחרון, כמעט ולא היה פקטור. אפילו את פוקה הברס הצליחו להכיל. אפשר להניח שהשיטה של ההגנות מול השניים האלה תימשך - להדביק לדוונטה את השומר הכי טוב בסקנדרי בשמירה אישית, ולשמור איזורית על פוקה. בנקודה הזאת, שון מקווי צריך למצוא פתרונות מהשימוש ב-TEs, או בהעברת כובד המשקל למשחק הריצה. זה לא קרה מספיק עד כה בפוסט-סיזן, וזו אחת הסיבות שההתקפה של הראמס נראתה פחות מוחצת ונוצצת בפלייאוף הזה. אני צופה הרבה יותר שימוש במערכים של 2 ו-3 טייט אנדים נגד סיאטל, ואם זה יעבוד שם - אז גם בהמשך.
ההגנה של הראמס נראתה טוב יותר, ביחס להופעה הקודמת מול קרוליינה. המהלך שלא מספיק מדובר, פשוט בגלל מה שקרה בדרייב שלאחר מכן - הוא התיקול המדהים של קוונטין לייק שהציל TD בדאון 3:
הזכיר לי מאוד תיקול של רודני מקלאוד על ברנדין קוקס בסופרבול 2017 (לכו לראות ביוטיוב, אם הרפרנס לא ברור).
בדרייב הזה הופתעתי מאוד לראות שבן ג'ונסון ניסה לרוץ 3 פעמים בתוך ה-10 של הראמס, ושמר ניסיון מסירה אחד ויחיד לדאון 4. זו קבלת החלטות שכמעט עלתה לו ביוקר - במצבים כאלה, אתה חייב לשים את הכדור בידיים של הפליימייקר הכי טוב שלך. פליימייקר שהראה בדרייב הבא, במצב של דאון 4 ו-4, למה אנליסטים טענו לפני הדראפט שלו, שהוא מיקס כלשהו של למאר ג'קסון ופטריק מהומס:
זה היה עוד משחק שבו קיילב לא ספג אפילו סאק אחד (למרות שהיה תחת לחץ במעל 40% מהדרופבקים שלו). החמקמקות והמהירות - זה נראה כמו למאר. העוצמה ביד והיכולת למסור מבלי להתייצב על שתי רגליים - זה לגמרי מהומס. ככתוב כאן למעלה - הכדור הזה נמסר 26.5 יארדים מאחורי ה-LOS, ובסך הכול עבר 51.2 יארדים באוויר!
לא יהיה מופרך לטעון שקיילב מסכם את העונה הזאת עם 4 המסירות הכי מרשימות שראינו השנה:
ונסיים במהלך שלמעשה ביטל, במידה רבה, את הקסם של אותו הייל-מרי - ה-INT השלישי של קיילב במשחק. אני רואה שישנו ויכוח בין אוהדים: האם די.ג'יי מור "ויתר" על המהלך, לא רץ את הראוט נכון ו/או בצורה עצלה, או שפשוט היה חוסר בתקשורת... אני חושב שהניתוח של דן אורלובסקי כאן למטה הוא נכון - מור קורא את הסייפטי בצד שאליו הוא רץ, ומנחש שרום אודונזה ימשוך אותו אליו, וכך יפנה לו נתיב לכיוון האנדזון:
בפועל, זה לא קרה, וקיילב שיער שמור יחתוך למטה, ויתמקם (כמו שמלמדים) בין קאם קרל, הסייפטי, לבין הכדור. ריספקט גדול לקרל על המהלך הזה, שבדיעבד, ניצח לראמס את המשחק.
בכל מקרה, מנקודת מבט של ניהול משחק וסיכונים - אני חושב שהייתה כאן עוד לפני כן טעות בפלייקול ו/או בקבלת ההחלטות האגרסיבית מדי של קיילב. אתה בדאון 2 ו-8, על ה-48, לפני רגע המרת דאון 4 אמיץ, כדי לתת לך סדרה נוספת של דאונים, ולמקם אותך 12-15 יארדים מטווח פילד גול סביר... אז למה לקחת מסירה מסוכנת כזו לעומק? קיילב היה יכול גם לרוץ כאן ולהתקרב לדאון 1, בסיטואציה שבה, בסבירות גבוהה, הם היו משיגים אחד נוסף בשני המהלכים הבאים.
בשקלול הסיכון לעומת האפסייד - המסירה הזאת פשוט לא עושה לי שכל. אבל אולי זה מובן, כשמדובר בקיובי שנמצא רק בעונתו השניה. כנראה שרק בעוד 5-10 שנים נוכל לדעת אם זה היה שיעור ש"שווה את זה" מבחינת הברס - האם בפעם הבאה, קיילב יידע לנהל את הדרייב טוב יותר, או שנגלה בדיעבד, שחלון הסופרבול של הברס בכלל נסגר בנקודה הזאת?
great as usual