כמה דקות לאחר ההודעה (החצי מפתיעה) של אארון דונלד על פרישתו, החלטתי לפרסם דירוג, די ספונטני, לעשרת שחקני ההגנה הגדולים של העשור האחרון (2014-2024) מבחינתי. לא השקעתי בדירוג הזה יותר מדי מחשבה או מחקר... הוא בא בעיקר מהבטן, אחרי שעברתי על כמה שמות שנבחרו באותן שנים לנבחרות האול-פרו (רק כדי לוודא שלא פספסתי אף אחד משמעותי).
המתודולוגיה הייתה מפוקפקת למדי, וכנראה שגם התוצאות היו מעוררות מחלוקת - כי קיבלתי המון תגובות והערות על הבחירות שלי.
למי שפספס, זה היה הדירוג:
מקום 1: אארון דונלד
מקום 2: ג׳יי.ג׳יי וואט
מקום 3: דרל ריווס
מקום 4: כריס ג׳ונס
מקום 5: וון מילר
מקום 6: לוק קיקלי
מקום 7: בובי ווגנר
מקום 8: ריצ׳ארד שרמן
מקום 9: פלטשר קוקס
מקום 10: ארל תומאס
המתודולוגיה כאן לא הייתה צבירת ההישגים של אותם שחקנים לאורך העשור. זה לא יהיה הוגן לשחקנים צעירים, או לכאלה שסיימו את הקריירה בתחילת העשור (כמו ריווס). לכן כיוונתי להשוואה של פסגות היכולת - לקחתי את הגרסאות הטובות ביותר של כל שחקני ההגנה ששיחקו בעשור האחרון, ואותן ניסיתי לדרג.
עיקר הביקורת שקיבלתי: כריס ג׳ונס מדורג גבוה מדי, לוק קיקלי נמוך מדי, פלטשר קוקס לא שייך לרשימה, ושפספסתי כמה שחקנים חשובים (בעיקר חזרו על עצמם חאליל מאק, טי.ג׳יי וואט ומיילס גארט). בנוסף, אנשים חושבים שזה לא נכון לתת לשחקנים קרדיט נוסף, על כך שהקבוצות שלהן הצליחו להגיע רחוק יותר והם זכו באליפויות.
ואלו המסקנות שהסקתי, אחרי שהעמקתי בביקורות וחשבתי עוד קצת עם עצמי: קשה מאוד להשוות ולייצר היררכיה של שחקני הגנה שמשחקים כולם בעמדות שונות. לכן, הדירוג צריך להיעשות באופן שמשווה תפוחים לתפוחים - בנייה של נבחרת העשור לפי תפקידים (במקרה של הפוסט הזה - שתי נבחרות). בעניין ההערה על ההישגים הקבוצתיים - חלק ממני מסכים איתה, אבל אני חייב לתת לאנשים את הקרדיט על כך שהצליחו לעשות את התפקיד שלהם טוב על הבמה הכי גדולה. זו נקודה שמבחינתי תמיד תהיה מהותית להערכה/מורשת של כל שחקן. כך שצריך לחדד ולדייק - נתתי לשחקנים קרדיט על הישגים שלהם בפלייאוף ובסופרבול.
אז מה שעשיתי כאן, הוא לייצר את נבחרות ההגנה של העשור (A ו-B), כאשר דייקתי את תקופת הזמן ל-2013-2023 (השנים שאני מציין ליד כל שחקן לא מייצגות את כל הקריירה - אלא את השנים הרלוונטיות לכאן). בנבחרת A נמצאות הבחירות המובילות שלי, וב-B המחליפים. אני נשאר עם הלוגיקה של להכניס לעשור האחרון כל מי שהיה בו שחקן פעיל, והציג כושר מספיק טוב כדי להצדיק את הבחירה בו (כפי שהסברתי קודם לגבי ריווס). העניין הזה של ״גודל הדגימה״ תמיד יהיה כאן סוגייה, כי שחקנים שרק נכנסו לליגה ב-5 שנים האחרונות תמיד יהיו בנקודת נחיתות ביחס לכאלה ששיחקו את כל העשור, אז בחרתי לא להפלות נגדם, וגם לא נגד שחקנים שהיו בשיאם (או קרוב לשיאם) בשנים הראשונות של העשור, לפני פרישה.
אם אתם קוראים ונהנים מהתוכן שלי - אני ממש אשמח אם תוכלו להירשם לבלוג הזה. אני עובד עליו די קשה במהלך השבוע (וגם נהנה!), וההרשמות שלכם מראות לי שאתם מעריכים את התכנים (וגם רוצים עוד), ולא סתם עוברים כאן.
זו הרשמה חינמית לגמרי, שכוללת גם ניוזלטר שבועי שיגיע אליכם במייל בכל יום שני.
מי שנרשם ייקבל עוד המון תכנים בלעדיים סביב הדראפט הקרוב, פרי-אייג'נסי, ושלל ירקות אוף-סיזן מרחבי הליגה.
למי שרק מתחיל לעקוב אחרי פוטבול ואולי קצת הולך לאיבוד - ההרשמה מעניקה גם גישה למגוון מדריכים על יסודות המשחק וה-NFL (כולל גישה לוובינר שלי - פוטבול 101).
נשמע טוב? כנסו לחצו כאן והירשמו:
נבחרת A
דיפנסיב תאקל 1: אארון דונלד (ראמס, 2014-2023)
אארון דונלד הוא שחקן ההגנה הטוב של העשור Pound for Pound. יש לו קייס חזק לאחד מ-10 שחקני ההגנה הטובים בכל הזמנים. ב-10 שנות קריירה, הוא נבחר לאול-פרו 8 פעמים, כאשר הפעמיים היחידות שזה לא קרה היו עונת הרוקי שלו (נבחר לרוקי השנה בצד ההגנתי + לפרו-בול), ובעונת 2022 שהיה בה פצוע. הוא גם זכה 3 פעמים בתואר שחקן ההגנה של העונה.
כולכם בטח ראיתם כבר את התמונות, אבל הנה וידיאו שממחיש את האופן שבו הגנות ניסו להתמודד מולו:
וכשאני מדבר על החשיבות שאני מייחס בדירוג הזה ליכולת של שחקן להיות הגרסה הכי טובה שלו, על הבמה הכי גדולה, אז כמובן שאי אפשר בלי לציין את העובדה שדונלד חירב לחלוטין את קו ההתקפה של הבנגלס בסופרבול היחיד בו זכה (עונת 2021), וקינח במהלך שחרץ את גורל המשחק:
לא רע יחסית לשחקן שנבחר ״רק״ במקום ה-13 בדראפט, כי חשבו שהוא יהיה קטן מדי לעמדה.
דיפנסיב תאקל 2: כריס ג׳ונס (צ׳יפס, 2016-2024)
בחירה מעוררת מחלוקת, אבל לא אכפת לי. האיש נבחר לאול-פרו 5 פעמים (פעמיים לקבוצה הראשונה, בשתי העונות האחרונות), ואחת מאותן פעמים הייתה בכלל כ-DE (בעונת 2018). בניגוד לשמות אחרים כאן ברשימה, במהלך רוב הקריירה הוא היה מרכז תשומת הלב ביחידה הגנתית בשליש התחתון של הליגה. כל תשומת הלב הייתה עליו, והוא עדיין הצליח לספק את הסחורה.
אדג׳ 1: ג׳יי.ג׳יי וואט
אני מכבד מאוד את האח הצעיר לבית וואט, ואי אפשר לקחת ממנו את מה שעשה, ואת השיא המטורף בעונת 2022 - אבל ג׳יי.ג׳יי היה שחקן שלם יותר. הרבה יותר מפאס ראשר עילאי, ושיחק כמעט תמיד מול התקפות שיכלו להרשות לעצמן להתרכז בו בלעדית ב-Pass Protection. עוד שחקן שזכה 3 פעמים בתואר שחקן ההגנה של העונה (מתוכן 2 רלוונטיות לכאן: 2014-2015). הוא גם היה השחקן הראשון שרשם 2 עונות של מעל 20 סאקים בעונה (למרות שרק אחת מהן נכנסת לטווח הרלוונטי כאן). אם לא סדרת פציעות טורדנית אחרי עונת 2015, אני מאמין שהיינו מקבלים ממנו לפחות עוד אחת כזאת.
אדג׳ 2: וון מילר (ברונקוס, ראמס, בילס 2013-2023)
בעונת 2015 וון מילר היה 1st team All-Pro וזכה בסופרבול, ובתואר ה-MVP של אותו ניצחון על קרוליינה. אפילו שהוא לא הגיע מעולם למספרי השיא של הוואטים, אני נותן לבן אדם אקסטרה קרדיט חזק מאוד על העובדה שהצליח לדלוור על הבמה הגדולה מכולם, וגם לזכות בשתי טבעות - עם שתי קבוצות שונות.
ההופעה של וון מילר בסופרבול 50 היא, עד היום, התצוגה ההגנתית הכי מפלצתית שאני חזיתי בה בפלייאוף. הוא פשוט הביא לדנבר את הטבעת הזאת במו-ידיו:
ליינבקר 1: לוק קיקלי (קרוליינה, 2013-2019)
עוד שחקן שהוא באנקר להיכל התהילה - האיש נבחר לאול-פרו בכל אחת משמונה שנותיו בליגה (כולל 5 פעמים 1st team). קיקלי היה השחקן הכי טוב והמנהיג של הגנה שלקחה על הגב שלה את קרוליינה עד הסופרבול בעונת 2014. הוא היה, אולי, השחקן הכי חכם ששיחק בצד ההגנתי של הפוטבול בעשור החולף (וגם הרבה מעבר לזה):
ב-2013 (העונה שבה אני מתחיל את המדידה) הוא גם נבחר לשחקן ההגנה של העונה.
ליינבקר 2: בובי ווגנר (סיהוקס, ראמס 2013-2023)
אצל ווגנר אני עוד לא רוצה לדבר יותר מדי על HOF (כי עוד פעיל ונבחר בעונה שעבר לאול-פרו), אבל ברור שגם הוא יגיע לקנטון. הוא כמובן בנה את שמו כחלק מרכזי ב-Legion of Boom שהגיע לשני סופרבולים רצופים (2013-2014), אבל ווגנר שיחק ברמה הכי גבוהה שיש גם אחרי שהצוות הזה התפרק לגמרי: האיש נבחר 11 פעמים לאול-פרו (6 מהן ל-1st team), ואל תתפלאו אם הוא יוסיף עוד הופעה אחת בעונה הבאה בוושינגטון.
קורנר 1: דרל ריווס (טמפה, פאטס, ג׳טס, צ׳יפס, 2013-2017)
השנים הגדולות של ריווס היו, כנראה, בעשור הקודם - אבל הוא נכנס לכאן בזכות עונת 2014 שהיה בה 1st team all-pro וגם זכה בטבעת היחידה בקריירה שלו, עם הפאטס. ההגנה כולה היית מפוצצת בכישרון באותה עונה, אבל ריווס - כשהוא בשיא היכולת - זה שחקן שיש לו קייס מצוין להיות טופ 5 בעמדה בכל הזמנים. אחרי החזרה לג׳טס ב-2015 חלה ירידה די משמעותית ביכולת, אז לצורך דירוג הזה - נסתפק ב-2014 בלבד.
קורנר 2: ריצ׳ארד שרמן (סיהוקס, ניינרס, טמפה, 2013-2021)
שרמן זכה להשוואות לריווס מהכניסה שלו לליגה, השוואות שאני לא ממש אוהב (שרמן היה יותר חלק מהשיטה, את ריווס היה אפשר לשים ״על אי״ בשמירה אישית והוא היה מצליח, לרוב, בלי קשר למה שקורה מסביב). שרמן נבחר ל-1st team AP ב-2013 ו-2014, שבהן חטף 12 מסירות במצטבר, וכמובן - הגיע פעם לסופרבול (כולל זכייה אחת, והפסד אחד כואב מאוד שגם הפך ל-meme פופולארי מאוד של שרמן).
לרוב אני לא אוהב טראש-טוקרים מהז׳אנר של שרמן, והיה לו את אחד הפיות הגדולים בליגה אי-פעם, אבל יאמר לזכותו שהוא לרוב גיבה את הדיבורים שלו על המגרש.
סייפטי 1: ארל תומאס (סיהוקס, רייבנס, 2013-2019)
נציג שלישי ל-LOB בנבחרת A. יש שיגידו שזה מוגזם, יש שיגידו שהיו צריכים להיות כאן 4. אני הלכתי על משהו באמצע. גם תומאס, כמו חבריו, נבחר ל-1st team AP ב-2013 וב-2014, שבמהלכן הצליח לצבור 8 INTs, הוסיף 17 PBUs וגם 3 FFs. אוהדי סיהוקס טוענים שהוא היה הדבק שחיבר את כל החבורה הזאת, ואני נוטה להסכים איתם. אני גם חושב שהוא היה הסייפטי הכי יציב ושלם של העשור החולף.
סייפטי 2: אריק ברי (צ׳יפס, 2013-2018)
ברי הוא אחד הסיפורים המבאסים שחוויתי כאוהד/צופה פוטבול. שחקן מדהים, שהראה כל כך הרבה הבטחה, ופשוט לא הצליח להישאר בריא - עד שפרש בגיל יחסית צעיר. בניגוד לוויליס, קיקלי, ואפילו דונלד - הוא מעולם לא זכה להתקרב לטבעת, ולא באמת הצליח לגבש לעצמו יותר משתי עונות רצופות בלי פציעה משמעותית. ובכל זאת, האיש להיבחר ל-1st team AP שלוש פעמים בשנים 2013-2016. עונת 2013 הייתה מוצלחת במיוחד, וכללה (שימו לב): 3 INTs שמתוכם הוא החזיר 2 בפיק סיקס, 2 FF ועוד 3.5 סאקים. בלי הפציעות - האיש היה בוודאות מגיע להיכל התהילה.
נבחרת B
דיפנסיב תאקל 3: נדמקונג סו (דטרויט, מיאמי, ראמס, טמפה, פילדלפיה 2013-2022)
סו הולך להיכנס להיכל התהילה. בדיוק כפי שכתבתי לגבי כריס ג׳ונס, הוא היה בגרסה הכי טובה שלו, כנראה, בשנים 2013-2014, כשנבחר פעמיים ברציפות לאול-פרו (1st team) בקבוצות נוראיות במיוחד - עם 14 סאקים במצטבר, ודומיננטיות לא פחות מרשימה נגד הריצה. הוא גם הוסיף לעצמו טבעת אחת בטמפה בעונת 2020.
דיפנסיב תאקל 4: פלטשר קוקס
זה מקום אחד שבו אני לוקח צעד אחורה ומודה בטעות - נתתי לקוקס יותר מדי אהבה בדירוג המקורי, בזכות אהדתי לאיגלס. אבל קוקס הוא עדיין שחקן עם קייס לא רע בכלל ל-HOF, יש לו טבעת אחת ועוד הופעה בסופרבול - הוא גם נבחר 4 פעמים לאול-פרו (פעם אחת ל-1st team בעונת 2018). אני חושב שהגרסה הכי טובה של קוקס (עונות 2017-2018) טובה יותר מכל השמות האחרים שמציין כאן מתחת.
עוד כמה שמות ששקלתי בעמדה: קאלאיס קמפבל, קאם היוורד, האלוטי נאטה, ויטה ואה
אדג׳ 3: חאליל מק (ריידרס, ברס, צ׳ארג׳רס, 2014-2023)
זה אולי קשה קצת להאמין, לאור העובדה שרק בעונה שעברה הוא רשם 17 סאקים (שיא קריירה!), אבל בעונת 2016 מאק היה שחקן ההגנה של העונה, והוא נבחר ל-1st team AP בשלוש מתוך 4 עונות בשנים 2015-2018 (בשתי קבוצות שונות). ב-2018 הוא גם עבר לסיסטם של הגנת 3-4 ושיחק OLB, מה שלא האט אפילו בקצת את האפקטיביות שלו, ומבחינתי - זה שיקול נוסף לכך שהוא ראוי להיכנס כאן לנבחרת.
אדג׳ 4: טי.ג׳יי וואט (סטילרס, 2017-2023)
טי.ג׳יי אומנם הפסיד ב-2023 את תואר שחקן ההגנה של העונה למיילס גארט, אבל הוא זוכה כאן לכבוד לא פחות גדול - ולוקח את גארט בפוטו-פיניש כדי להתברג בנבחרת B. אני חושב שככלל, גארט שחקן שלם יותר, וטוב יותר נגד הריצה, אבל כשבוחנים כאן את פסגות היכולת של שניהם, מבחינתי: וואט 2021 > גארט 2023. 22.5 סאקים ב-15 משחקים זה משהו שחייב להיות שווה לפחות את זה. ושאר השחקנים סביבו כבר ימצאו פתרונות בהגנת הריצה.
עוד כמה שמות ששקלתי בעמדה: מיילס גארט, ניק בוסה, מקס קרוסבי, מייקה פארסונס, צ׳נדלר ג׳ונס
ליינבקר 3: פרד וורנר (ניינרס, 2018-2023)
״היורש״ של וויליס את באומן (שמיד אספר עליו קצת) נבחר ל-1st team AP בשלוש מתוך ארבע השנים האחרונות, שבהן הוביל חוליית הגנה שהצליחה להגיע לגמר ה-NFC שלוש פעמים (ועוד פעמיים לסופרבול). שחקן שעושה הכול על המגרש - מפאס ראש, עד לתקל ראנינג בקים, ובמידת הצורך - גם לרוץ לעומק עם רסיבר כמו סי.די לאמב בדאון מכריע במשחק פלייאוף:
ליינבקר 4: נאבורו באוומן (ניינרס, ריידרס, 2013-2017)
נציג שני כאן בנבחרת B לניינרס, עם הפרטנר שלרוב מקבל פחות ריספקט מחברו (פטריק וויליס) - אבל באוומן של תחילת העשור המדובר היה ממש שם עם וויליס מבחינת יכולות. מה שהכי מטורף הוא שב-2014 הוא קרע את הרצועה הצולבת, אבל הצליח לחזור ולתת עונת קריירה ב-2015. אגב, וויליס החל בדעיכה שלו בדיוק ב-2013, ולכן לא נכנס כאן לשיקולים.
עוד כמה שמות ששקלתי בעמדה: שאק לאונרד, מאט מילאנו, סי.ג׳יי מוזלי, דמאריו דיוויס, לוונטה דיוויד, תומאס דיוויס, רוקוואן סמית
קורנר 3: סטפון גילמור (בילס, פאטס, קולטס, פנתרס, קאובויס, 2013-2023)
קשה למצוא קורנרים שהיו יותר ShutDown מגילמור של 2019 (עונה בה זכה בתואר שחקן ההגנה של השנה - פרס שנדיר שמוענק לקורנר - זו הייתה הפעם הראשונה מאז צ׳ארלס וודסון ב-2009). הוא לא ממש מעולם איש של מספרים גדולים (הכי הרבה חטיפות שהיו לו זה 6 באותה עונה) אבל הסיבה היא שקוורטרבקים מהצד השני פשוט העדיפו להימנע מהצד שלו במגרש.
קורנר 4: ג׳יילן ראמזי (ג׳אגוארס, ראמס, דולפינס, 2016-2023)
ראמזי שיחק בקריירה, בצד שמאל, בצד ימין - ובכל מקום שביקשו ממנו. בכל קבוצה שבה שיחק (וכיכב). יש קורנרים שמשחקים תמיד בצד אחד של המגרש, ומי שבא - ברוך הבא. לא ראמזי, הוא יודע לזוז מצד לצד, בהתאם למקום שבו הרסיבר המוביל של היריבה מתייצב, ולנעול את הצד הזה של המגרש. קורנר בגודל המושלם, עם כמעט 100 PBUs בקריירה, שהיה השחקן הכי חשוב בהגנת הברזל של הג׳אגס ב-2017, שהייתי מרחק בלייק בורטלס (ואולי איזו פסיקה מפוקפקת על פאמבל ריקאברי) מסופרבול מול האיגלס.
עוד כמה שמות ששקלתי בעמדה: פטריק פיטרסון, אקיב טאליב, פטריק סארטן, אחמד ״סוס״ גרדנר
סייפטי 3: טירן מאתיו (קרדינלס, טקסנס, צ׳יפס, סיינטס, 2013-2023).
עוד שחקן שיודע לעשות הכול על המגרש - שיחק FS, שיחק SS ושיחק גם לא מעט ניקל CB, ובתהליך הצליח לקבל 4 בחירות לאול-פרו (מתוכן 3 ל-1st team). העונה הטובה ביותר שלו הייתה, כנראה, 2015 - 5 INTs (כולל אחד שחזר לסקור של 92 יארדים), 17 PBUs ו-89 תאקלים (מתוכם 11 TFLs).
סייפטי 4: מינקה פיצפטריק (דולפינס, סטילרס, 2018-2023)
אחד השחקנים הצעירים ברשימה, אבל זה לא מנע ממנו לאסוף כבר 5 (!) בחירות ל-1st team AP בקריירה. כשרואים מה קורה בפגרה הזאת לעמדת הסייפטי, מטורף להיזכר במה שקרה רק לפני 4.5 עונות - אז הסטילרס העבירו לדולפינס בחירת סיבוב ראשון תמורת פיצפטריק - ואני חושב שרוב האנשים יסכימו שהסטילרס ניצחו את הטרייד הזה.
עוד כמה שמות ששקלתי בעמדה: אריק וודל, האריסון סמית, דווין מקורטי, קאם צ׳אנסלור ודרווין ג׳יימס
ולסיום, עוד פרובוקציה קטנה - למרות כל הסייגים והלקחים שציינתי קודם - אם הייתי חייב לדרג מכל אלה את הטופ 10 Pound for Pound (בשקלול הדומיננטיות, ההשפעה על המשחק, וההישגים - אישיים וקבוצתיים), אז הדירוג המתוקן שלי הוא:
מקום 1: אארון דונלד 🔒
מקום 2: ג׳יי.ג׳יי וואט 🔒
מקום 3: לוק קיקלי
מקום 4: וון מילר
מקום 5: כריס ג׳ונס
מקום 6: דרל ריווס
מקום 7: בובי ווגנר
מקום 8: חאליל מאק
מקום 9: טי.ג׳יי וואט
מקום 10: ארל תומאס
עד כאן הפרובוקציה, והפוסט כולו. אשמח להמשיך לדון איתכם בדירוגים האלה, ואחרים, גם בתגובות כאן.
אם הגעתם עד כאן והתרשמתם, אז למה שלא תירשמו לבלוג ותקבלו התראות בכל פעם שעולה תוכן חדש?
זו הרשמה חינמית לגמרי, שתכלול גם ניוזלטר שבועי שיגיע אליכם במייל בכל יום שני.
מי שנרשם ייקבל עוד המון תכנים בלעדיים סביב הדראפט הקרוב, פרי-אייג'נסי, ושלל ירקות אוף-סיזן מרחבי הליגה.
נשמע טוב? כנסו לחצו כאן והירשמו:
לדעתי מיילס גארט צריך להיכנס על חשבון מאק או טי.ג׳יי